מחבר: עו"ד אייל גונן, LL.B, MBA

  • האיש הקטן מול ההוצאה לפועל

    בתחתית עמוד 5 לדו"ח פעילות השנתית של ההוצאה לפועל מופיעות שתי השורות הבאות:

    "בשנת 2017 ניתנו 2.2 מיליון החלטות על ידי הרשמים. רוב ההחלטות ניתנו בבקשות למתן צו למסירת מידע (441,127), בבקשות כלליות (380,262) ובבקשות לעיקול מתחדש (304,224)."

    עכשיו ברשות האכיפה מכהנים 60 רשמים (לפי הפרסום של רשות האכיפה והגביה), אם נניח שרשם עובד כ- 260 יום בשנה (הרשמים אינם עובדים בפגרה הקיץ, ובשבתות וחגים) ונניח עוד כי הרשם מחליט באופן רציף ועקבי במשך 8 שעות ביום שהם 480 דקות אז בשנת 2017 ניתנה החלטה על ידי רשם הוצאה לפועל כל 3.5 דקות.

    המספר של 2.2 מיליון החלטות, משמעותו כי כל 3.5 דקות בממוצע ניתנה בשנת 2017 החלטה על ידי רשם הוצאה לפועל – זה הזמן שלוקח במדינת ישראל לתת החלטה 3.5 דקות. מיד יגידו יודעי דבר כי מדובר בממוצע, וכי בהחלטות החשובות הזמן ארוך יותר. אז מה הן ההחלטות הלא חשובות? אלא שלוקח פחות מ 3.5 דקות לתת?

    זה פשוט, יאמרו יודעי דבר, לדוגמה עיקול במדיה מגנטית. למי שעוקל פעם חשבון הבנק שלו, יודע על מה מדובר, איזה בלגן מטורף זה: הבנק מיד מבטל את כל הוראות הקבע, גם אם העיקול הינו על סכום שקיים בחשבון. ולפני שרשם הוצאה לפועל מספיק לתת עוד החלטה, חוזרות הוראות הקבע והינה לאדם יש חובות לגופים נוספים: לחברת חשמל, לחברת הכבלים, לחברת הטלפון הנייד. החלטה כזו (עיקול במדיה מגנטית) יכולה לדרר משפחה לחדלות פירעון – כי לא לכל משפחה יש כריות ביטחון.

    אין לי ספק כי מתוך 2.2 מיליון ההחלטות שניתנו בשנת 2017, יש כמה שנתנו בטעות, שעיקלו איפה שלא היה צריך לעקל, שהגבילו איפה שאסור להגביל, וכל זאת כשרשם ההוצאה לפועל שוקל את ההחלטה בפחות מ 3.5 דקות.

    אנחנו נמצאים לקראת בחירות, וכל פוליטיקאי יודע טוב להגיד לעניין ביטחון, ושטחים – אך האם אנחנו יודעים מה נציגי הציבור שלנו הולכים לעשות בעניין הזה שלרשם יש 3.5 דקות בממוצע לתת החלטה – האם הביטחון הכלכלי שלנו, גם לכאלה שאין להם – הוא לא חלק מ"תפיסת הביטחון" שלנו? כשאתם שמים בקלפי פתק, תבררו טוב עם עצמכם שהוא גם לביטחון הכלכלי שלנו אנחנו – ולא רק לביטחון כנגד ההם, שם מבחוץ.

  • העליון פסק שהמל"ל צודק שאמר לא להיוון

    סיפור המעשה בבחור, שלומי, שעבר תאונת דרכים שנחשבת כתאונת עבודה. מאחר ומדובר בתאונת עבודה, שלומי זכאי לגמלה חודשית מהביטוח הלאומי (המל"ל). שלומי שלנו רצה להוון את הגמלה. במילים פשוטות – שלומי רצה לקבל את כל תגמולי הגמלה עכשיו – כדי לכסות את המשכנתא.

    המל"ל אמר לא, אי אפשר להוון – יש נוהל והנוהל קובע כי אפשר להוון רק במקרים חריגים, ורק 25% מהקצבה ורק לחמש שנים קדימה וחוץ מזה אחוז הנכות שלך לא קבוע – הינה יש לך מועד לבדיקה חוזרת של אחוז הנכות. שלומי אמר – יש סעיף בחוק, 113 מספרו, המאפשר היוון ולגבי הבדיקה החוזרת – המל"ל לא הזמין את שלומי. היה מדובר בתכתובת פנימית של המל"ל: מקרה קלאסי לבית הדין לעבודה.

    ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי אכן זה לא בסדר שלא דיווחו לשלומי על הבדיקה החוזרת, אבל זכותו של המל"ל לערוך בכל זמן בדיקה חוזרת, אולי חלה הטבה במצבו? אז לא קבלת מקודם הודעה – תמיד אפשר לקבל עוד הודעה. ולעניין ההיוון – זה בהחלט בסמכות המל"ל לקבוע נהלים להיוון – והנוהל שנקבע עומד במגבלות שקבע אותו סעיף 113.

    בעיני שלומי לא מצא חן פסק הדין של ביה"ד לעבודה האזורי, וערער לביה"ד הארצי לעבודה. במערכת בתי הדין לעבודה יש רק שתי ערכאות – האזורי והארצי. גם ביה"ד הדין הארצי קבע כי הנהלים להיוון, שבהם המל"ל מהוון רק 25% מהקצבה ורק לחמש שנים – נופל בגדר הסמכויות של סעיף 113, ואישר את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.

    מאחר שאין ערכאה של בתי הדין לעבודה – פנה שלומי לבית המשפט העליון כשבתו כבית דין גבוה לצדק – מבחינת חרגו בתי הדין לעבודה מסמכותם, כמו המל"ל – וכי סעיף 113 הינו חוק של המדינה ואין זה צודק כי המל"ל יפעל בניגוד לכתוב בחוק.

    בג"ץ קבע כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, בייחוד בנושאים שהם בליבת סמכותם של בתי הדין לעבודה, כמו שנושא תאונות העבודה והתשלומים של הביטוח הלאומי, שנושא זה נמצא בגרעין סמכות בית הדין לעבודה. בג"צ העיר גם שעל פניו, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים, נראה שאכן שני פסקי הדין הן של האזורי ואישרורו על ידי הארצי, נראים נכונים. בין לבין, ויתר המל"ל על הצורך בבדיקה רפואית חוזרת – כך שנותרה רק השאלה האם הנוהל של המל"ל עומד במסגרת סמכויותיו על פי סעיף 113 לחוק המל"ל. בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בתוקף: למל"ל יש זכות לקבוע כי היוון על פי סעיף 113 לחוק יהיה רק על 25% מהסכום, ורק לחמש שנים – אלא אם מדובר במקרים חריגים, שבהם הקצבה היא פחות מ 10% מהשכר הממוצע במשק, והגמלה אינה מהווה חלק משמעותי מהכנסתו של המבקש להוון. כלומר מותר למל"ל לדאוג לעתיד מקבל הגמלה, כך שגם בעתיד יקבל גמלה, ורק חלק מהגמלה תהוון, במקרה שהמבוטח יבקש זאת. 


    סיפור המעשה בבחור, שלומי, שעבר תאונת דרכים שנחשבת כתאונת עבודה. מאחר ומדובר בתאונת עבודה, שלומי זכאי לגמלה חודשית מהביטוח הלאומי (המל"ל). שלומי שלנו רצה להוון את הגמלה. במילים פשוטות – שלומי רצה לקבל את כל תגמולי הגמלה עכשיו – כדי לכסות את המשכנתא.

    המל"ל אמר לא, אי אפשר להוון – יש נוהל והנוהל קובע כי אפשר להוון רק במקרים חריגים, ורק 25% מהקצבה ורק לחמש שנים קדימה וחוץ מזה אחוז הנכות שלך לא קבוע – הינה יש לך מועד לבדיקה חוזרת של אחוז הנכות. שלומי אמר – יש סעיף בחוק, 113 מספרו, המאפשר היוון ולגבי הבדיקה החוזרת – המל"ל לא הזמין את שלומי. היה מדובר בתכתובת פנימית של המל"ל: מקרה קלאסי לבית הדין לעבודה.

    ביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי אכן זה לא בסדר שלא דיווחו לשלומי על הבדיקה החוזרת, אבל זכותו של המל"ל לערוך בכל זמן בדיקה חוזרת, אולי חלה הטבה במצבו? אז לא קבלת מקודם הודעה – תמיד אפשר לקבל עוד הודעה. ולעניין ההיוון – זה בהחלט בסמכות המל"ל לקבוע נהלים להיוון – והנוהל שנקבע עומד במגבלות שקבע אותו סעיף 113.

    בעיני שלומי לא מצא חן פסק הדין של ביה"ד לעבודה האזורי, וערער לביה"ד הארצי לעבודה. במערכת בתי הדין לעבודה יש רק שתי ערכאות – האזורי והארצי. גם ביה"ד הדין הארצי קבע כי הנהלים להיוון, שבהם המל"ל מהוון רק 25% מהקצבה ורק לחמש שנים – נופל בגדר הסמכויות של סעיף 113, ואישר את פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה.

    מאחר שאין ערכאה של בתי הדין לעבודה – פנה שלומי לבית המשפט העליון כשבתו כבית דין גבוה לצדק – מבחינת חרגו בתי הדין לעבודה מסמכותם, כמו המל"ל – וכי סעיף 113 הינו חוק של המדינה ואין זה צודק כי המל"ל יפעל בניגוד לכתוב בחוק.

    בג"ץ קבע כי הוא אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, בייחוד בנושאים שהם בליבת סמכותם של בתי הדין לעבודה, כמו שנושא תאונות העבודה והתשלומים של הביטוח הלאומי, שנושא זה נמצא בגרעין סמכות בית הדין לעבודה. בג"צ העיר גם שעל פניו, ומבלי להיכנס לעומקם של דברים, נראה שאכן שני פסקי הדין הן של האזורי ואישרורו על ידי הארצי, נראים נכונים. בין לבין, ויתר המל"ל על הצורך בבדיקה רפואית חוזרת – כך שנותרה רק השאלה האם הנוהל של המל"ל עומד במסגרת סמכויותיו על פי סעיף 113 לחוק המל"ל. בית המשפט העליון קבע כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בתוקף: למל"ל יש זכות לקבוע כי היוון על פי סעיף 113 לחוק יהיה רק על 25% מהסכום, ורק לחמש שנים – אלא אם מדובר במקרים חריגים, שבהם הקצבה היא פחות מ 10% מהשכר הממוצע במשק, והגמלה אינה מהווה חלק משמעותי מהכנסתו של המבקש להוון. כלומר מותר למל"ל לדאוג לעתיד מקבל הגמלה, כך שגם בעתיד יקבל גמלה, ורק חלק מהגמלה תהוון, במקרה שהמבוטח יבקש זאת. 


    [:]

  • מהו חוזה

    מה זה חוזה:

    חוזה הינו הסכם שניתן לאכוף אותו בבית משפט. מהו הסכם הניתן לאכוף בבית משפט – ובכן כמעט כל הסכם, למעט חוזים חריגים כגון הסכם למראית עין, הסכם לביצוע משהו לא חוקי (לא ניתן לבקש לאכוף הסכם לסחר בסמים, לדוגמה) או הסכם ג'נטלמני (לדוגמה הסכם לא להדיח בתוכנית כמו "השרדות").

    מתוך חוק החוזים (חלק כללי) התשכ"ז – 1967


    1. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה.
    2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור.

    5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה.
    6. (א) הקיבול יכול שיהיה במעשה לביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, אם דרכים אלה של   קיבול משתמעות מן ההצעה…התנהגות כאמור דינה כדין מתן הודעת קיבול.

       (ב) קביעת המציע שהעדר תגובה מצד הניצע ייחשב לקיבול, אין לה תוקף….

    החוק פשוט מאוד – יש הצעה ויש קיבול. שני הצדדים, המציע והמקבל, חייבים להיות כשירים מבחינה משפטית (אי אפשר לכרות חוזה עם ילד בן 5…). החוק מדבר על מסוימות – והפרוש הוא שההצעה צריכה להכיל מספיק פרטים כדי שאם המקבל את ההצעה יגיד – אני מסכים, אפשר יהיה לאכוף את החוזה. כלומר ההצעה צריכה להיות מספיק מפורטת כדי שניתן יהיה לאכוף את ההסכם. לדוגמה בוא תקנה רכב במחיר מחירון – לא מספיק מפורט. לעומת זאת בוא תקנה את הרכב מספר רישוי כך וכך, שנת ייצור כך וכך, יד ראשונה פרטית שנסע כך וכך קילומטר במחיר של לוח יד 2 – זה מספיק מפורט. שימו לב שחלק מהפירוט, כמו מספר הקילומטר ומספר "היד" וסוגה נועדו כדי שהמחיר יהיה ברור – מאחר ויש הפחתת ערך על נסועה גבוה ועל יד שהיא ליסינג לדוגמה.  

    עקרון תום הלב

    עקרון חשוב מאוד במשפט הישראלי. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי משא ומתן יש לקיים בתום לב ובדרך מקובלת, ובלשון החוק:

    12 (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

    סעיף 39 לחוק החוזים קובע כי גם קיום חוזה יש לעשות בתום לב ובדרך מקובלת, ובלשון החוק:

    39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה.

    פעם, כשעוד היינו מנדט בריטי, החוק הבריטי אפשר במקרים של חוסר הגינות לפנות למלכה, עיקרון תום הלב הפך להיות העיקרון המנחה. מהו אותו תום לב – על כך בפוסט נפרד.

  • הדבר העיקרי שזוגות צריכים לדעת כדי לא להתגרש

    קראתי את הכתבה של סיגל פוקס בגלובס,הדבר העיקרי שגברים צריכים לדעת כדי לא להתגרש וחשבתי לעצמי שהיא כל כך צודקת. עוד חשבתי לעצמי שגם אם הייתי הופך את המגדר, וכותב אישה איפה שכתוב גבר ולהפיך לדוגמה במקום "עזבו מסוקס שרירי וחסון, גבר רגיל" : עזבו סקסית וחתיכה בטירוף, אישה רגילה – עדיין הייתי נשאר עם כתבה מדויקת.

    מתי הפסקנו לדבר אחד עם השני, ועברנו לדבר בססמאות בחירות. חשוב לי סקס בזוגיות, אבל גם אני רוצה לדבר במרחב הזוגי מהלב – בלי שיפוטיות, בלי ביקורת. למה חשוב יותר הפוסט באינסטגרם או התמונה בפייסבוק (כן אני יודע זה הפוך…) מאשר לדבר איתי – וחשוב יותר להקשיב לי.

    מתי בפעם האחרונה אתה או את באמת "הקשבתם" לבן הזוג. אז מי שרוצה לא להתגרש או יותר נכון מי שרוצה לשמור על הזוגיות שבו הוא נמצא אני ממליץ כל בוקר לזמזם את המלים של השיר "היום" של אהוד בנאי:

    "היום נעשה משהו בלתי נשכח
    שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
    היום אשלח יד ללטף את ראשך
    היום אגרום לך סוף סוף לחייך
    היום אגרש את העצב מעינייך
    אעשה את היום למאושר בחייך
    היום תשמעי מה שעוד לא שמעת
    אחדש לך חידוש ואדליק לך מבט
    היום אבשל לך משהו טעים
    אעשה את הכל שיהיה לך נעים
    נכון, לא תמיד אני מראה אהבה
    אבל היום אני מבקש את הקירבה
    היום

    כל כך הרבה זמן לא דיברנו שנינו
    על כל מה שעובר מעלינו
    היום נצא לסיבוב בשכונה
    נשב קצת ביחד על ספסל בגינה
    היום נעשה משהו בלתי נשכח
    שישאיר זיכרון של שמחה מבורך
    היום אשלח יד ללטף את ראשך
    היום אגרום לך סוף סוף לחייך
    היום"

    הבנות בקוראות מוזמנות להפוך את המגדר. ולפעול על פיו בכל יום לפחות 15 – 20 דקות בכל יום, יש לכם סיכוי טוב להישאר בזוגיות. – עכשיו קומו צאו לסיבוב בשכונה ושבו על ספסל בגינה, רק אתם, לבד.

  • לבקש סליחה מעצמי

    יום הכיפורים הוא יום לבקש סליחות, ואני מבקש סליחה:

    מהנערה ברכבת שנאלצה לשמוע את השיחה עם אמא שלי, ומהנערה ברכבת ששמעתי את השיחה עם אמא שלה.

    מהנהג שלא ראיתי אותו, ונכנסתי אליו לנתיב, ומהנהג שלא ראה אותי, ונכנס לי בנתיב וצפרתי לו.

    מהאיש בקופה בסופר לפני שהייתי חסר סבלנות אליו, כי מאוד מיהרתי ומהאיש בקופה בסופר שנורא מיהר אבל אני הייתי חייב לברר למה לא הופיע לי בחשבון המבצע של 2+1.

    "ושבח גדול לשב שיתוודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם אומנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך, והריני היום שב וניחם.  וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו–אין תשובתו גמורה, שנאמר "מכסה פשעיו, לא יצליח" (משלי כח,יג)." (משנה תורה להרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פ"ב הלכה ו)

    ואני סולח:

    לנערה ברכבת שהקשיבה לשיחה הפרטית שלי עם אמא שלי, ולנערה ברכבת שחדרה למרחב הפרטי של עם שיחה מאוד אישית שלה עם אמא שלה.

    לנהג שלא ראיתי אותו ובמקום לתת לי להיכנס לנתיב צפר לי בזעם , ולנהג שנכנס לי לנתיב וצפרתי לו, כי הוא לא ראה אותי.

    לאיש בקופה בסופר שהיה לפני ולמרות שמאוד מיהרתי – הוא היה בשלו, וגם לאיש בקופה בסופר שהיה אחרי בתור שהתנהג אלי בחוסר סבלנות כשניסיתי לברר למה לא הופיע לי בחשבון המבצע של 2+1 כי אני מבין שהוא נורא מיהר.

    מכולם אני מבקש סליחה, ואני סולח לכולם: מחול, מחול מחול!

    עכשיו נשאר לי יום כיפור שלם לבקש סליחה מעצמי, והכי קשה לי זה לסלוח לעצמי!

    "כל המתוודה בדברים, ולא גמר בליבו לעזוב–הרי זה דומה לטובל, ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת, עד שישליך השרץ; וכן הוא אומר "ומודה ועוזב, ירוחם" (משלי כח,יג).  וצריך לפרוט את החטא, שנאמר "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם, אלוהי זהב" (שמות לב,לא)." (שם הלכה ד)

    שהרי הקשה ביותר זה לסלוח לעצמי, כי הבטחתי לעצמי ביום כיפורים שעבר שאפעל על פי המוטו שאחותי, יעל בשור (יעל בשור, יועצת, משקמת יחסים ומגשרת) לימדה אותי: "stick and stones will break my bones but words will never hurt me" (תרגום חופשי: אבנים ומקלות ישברו לי את העצמות, אבל מילים לעולם לא יפגעו בי), ובכל זאת נפגעתי מדברים שאמרו לי.

    שהרי הקשה ביותר זה לסלוח לעצמי, כי הבטחתי לעצמי ביום הכיפורים שעבר שאוריד במשקל, וארכב על אופניים ובכלל אהיה אדם טוב, ונוח לבריאות. וחלפה לה שנה, שבה הורדתי רק 3 ק"ג במשקל, היו חודשים בהם לא רכבתי על אופניים מתוך עצלות גרידא, ולא תמיד הייתי האדם הכי נוח לבריות, ואפילו הרמתי את קולי – ואפילו על אנשים שאני מאוד אוהב, ומכבד, ומעריך.

    אז עכשיו אני אשב עם עצמי ואתוודה על כל אותם דברים שחטאתי לעצמי בשנה החולפת, ואסלח לעצמי, מתוך מחשבה וגמירת דעת שהשנה אני אעזוב את כל אותם ההרגלים הרעים – וזאת מבחינתי המשימה הקשה ביותר שלי ליום הכיפורים.

    גמר חתימה טובה.

  • הסכמה "פה אחד" – של רק אחד מהצדדים

    עכשיו לאחר שיש את התקנות בדבר ישוב סכסוך, והצורך לנסות הליך גישור לפני הגשת תביעות, יוצא לי כמגשרת לקבל שיחות טלפון שניתן לזקק לדיאלוג דומה לזה: הצד השני שואל "כמה עולה רק הסכם גרושים?" וכשאני מנסה לברר פרטים, הצד השני מיד מבהיר לי "הסכמנו על הכל – אנחנו רק צריכים הסכם. כמה זה עולה?". ולא אין זה מוגבל למגדר מסויים. לרב כשהזוג מגיע כבר ל"גישוריה" מתברר כי ההסכמה היא "פה אחד" אבל – רק הפה של בן הזוג או בת הזוג שהתקשר/התקשרה.

    לאחרונה נקעלתי למקרה כזה, וכשבני הזוג הגיעו לגשוריה נפרס בפנינו המגשרים סיפור חיים עצוב ודילמות מקצועיות שאין דרך קלה להתמודד עמן. משה וציפורה (שמות בדויים) הינו זוג לא צעיר שכבר נשוי מעל 30 שנה ולהם בן יחיד. משה מתקשר אלי ובדיאלוג הידוע שואל כמה עולה הסכם. בשיחת הטלפון מבהיר לי משה כי הם זקוקים לגישור מהר מהר, וכן כי הכל כבר מוסכם. לא כל כך היה ברור לי מדוע אחרי שלושים שנות נישואים יש צורך בכזו מהירות – שהרי כדברי ז'ק ברל אחרי (בתרגום של נעמי שמר):

    "הן אחרי ככלות הכל
    היה לי כישרון גדול
    להזדקן איתך ביחד.
    "

    וכאן מדובר בשלושים שנות חיים משותפים. בפגישה הגיעו אנשים פשוטים, מלח הארץ: עובדים ותמיד עבדו למחייתם, עבודות פשוטות ומשתכרים קצת מעל המינימום. ציפורה באה בבגדים רגילים וניכר כי  שערה ידע ימים מטופחים יותר. כפות ידיה מסגירות  כי ידיה היו עסוקות בעבודת כפיים ממושכת. פניה מיוסרות ומשדרות חדלות וחוסר אונים. משה הינו "הדובר" של שניהם ומסביר כי הגיעו להסכמות, בעוד ציפורה אינה מוציאה מילה מפיה, אבל כל הוויתה אומרת סבל. משה מבקש שאעלה על הכתב את ההסכמות הכוללות את הרצון להתגרש כמו את חלוקת רכושם. משה מבהיר כי בני הזוג הסכימו כי הבית יחולק חצי חצי, המכונית רק של משה, כל צד ישאר עם הפנסיה שלו וההלוואות שנלקחו מחשבון העו"ש של ציפורה ישארו על שמה ובאחריותה בלבד.

    כאן אני מנסה לברר פרטים על נסיבות הקרע – מה המניע לרצון לפרק את החבילה אחרי שלושים שנות. משה מוכן לספר אך ציפורה מתנגדת בתקיפות, תוך שעיניה מוצפות דמעות. באוויר עומדת סערה שהס מלפתוח אותה בפנינו. ציפורה מבהירה כי פתיחת הסוגיה תביא ליצאתה מה"גישוריה". כמגשרת מנוסה אני מרפה ומתחילה לברר פרטים על הרכוש שנצבר, פרטים הדרושים להסכם, כל הסכם, כמו כתובת וגוש חלקה של בית המגורים, סוג ומספר רישוי הרכב וכמובן פרטים אודות חשבונות הבנק והחובות, להפתעתי מתברר לי כי לאישה אין כלל זכויות סוציאליות. עדיין אני קובעת עם משה וציפורה פגישה נוספת.

    כמגשרת ברור לי שיש משהו חזק וכואב שהביא את הזוג לסיום הצורם של שלושים שנות הנישואים. עוד ברור לי כי עלי לרדת לשורש העניין, כדי שהסכסוך יגושר. מאחר שמשה מבהיר כי הנושא בוער בקרבו ומאוד דחוף לו להתגרש, הפגישה הבאה נקבעת בסמיכות לראשונה. אני יכולה לשתף את הקורא כי אני מתלבטת איך והאם לפתוח את תיבת הפנדורה שהיא בבסיס הקונפליקט. אני מחליטה, בזהירות,  לנסות ולברר עם בני הזוג בגין מה נלקחו ההלוואות.

    בפגישה משה שוב תופס פיקוד על השיח. אני מתחילה בבירור הפרטים הסטנדרטיים, תוך שאני מכוונת לקראת עניין ההלוואות ומבקשת מבני הזוג שיפרשו בפניי את מסמכי ההלואות השונות. ואכן מתברר כי מדובר בלא פחות משמונה (8) הלוואות שונות שנלקחו במהלך השנים האחרונות. אכן כל שמונה ההלוואות  על שם ציפורה. משה מבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אין לו מושג עבור מה נלקחו ההלוואות ומשדר כי למעשה ציפורה לקחה את ההלוואות "מאחורי גבו". משה מבהיר כי כשהוא, משה, מוציא סכום גדול – אז רואים אותו פיזית. משה נותן דוגמאות של החלפת דלתות, את התקנת מזגן בבית המשותף. משה חוזר כמה פעמים כי הוא לא ראה ולא רואה כלום שציפורה קנתה. ציפורה מאבדת את שלוות רוחה ופעם הראשונה מדברת ברוגז רב ואומרת : בסדר, בסדר, אני לקחתי ואני אשלם. בשיחה נפרדת עם ציפורה (משה יוצא לעשן) אני פונה בעדינות ושואלת עבור מה נלקחו הלוואות? ציפורה עונה לי, וניכר כי היא מיוסרת, כי היא לא ממש יודעת. ציפורה כן יודעת לספר לי כי על פי מיטב זכרונה היו מתקשרים מהבנק כשהמינוס חרג מהמסגרת והיה צורך לכסות את המינוס וכך הצטברו להן ההלוואות. פתאום ציפורה נפתחת ואומרת שנמאס לה והיא מוכנה לקחת על עצמה את כל האשמה וכל האחריות, ציפורה, בחצי בכי, אומרת לי שהיא מוכנה כבר מחר לעזוב את הבית ולעבור לגור אצל אישה זקנה ולטפל בה 24/7  – תוך שהיא מבקשת אם אפשר שבסופי שבוע תוכל לבוא קצת לנוח בבית המשותף. לפתע ציפורה אומרת לי, ממש באותה נשימה, שיותר טוב לכולם שהיא [ציפורה] תתאבד  – כי לא צריכה את החיים האלה! ציפורה מספרת לי כי מאז שמשה גילה את עניין ההלוואות, חייה שגם לפני כן לא היו נעימים – הפכו לבלתי נסבלים. ציפורה גם מספרת כי בנם היחיד, שממש בשבוע של הפגישה ילד את נכדה הראשון, לא מפסיק לקלל אותה ולייחל למותה ומונע ממנה לראות את נכדה היחיד והראשון. סכר הדמעות של ציפורה והיא לא מפסיקה לבכות ומתחננת בפניי שאכתוב כבר את "ההסכם" רק כדי שהסבל שלה יגמר. שאלתי את ציפורה האם היא מקבלת עזרה כלשהי וציפורה השיבה שלא וגם שהיא לא מעוניינת בעזרה [נפשית בעיקר]. בשלב זה, משה סיים את הפסקת העישון וחזר לחדר. [במאמר מוסגר אעיר כי נושא הרצון של ציפורה לסיים את חייה שלה מעלה בי פנימה התלבטות האם עלי להפר את חובת החיסיון ואני תוהה האם עליי לדווח על מצבה הרגשי לרשויות או לפחות לרופא המשפחה שלה – אך על כך בפוסט אחר].
    בשלב זה אני מוציאה את ציפורה מ"הגישוריה" (ציפורה לא מעשנת) ונשארת רק עם משה המגולל בפניי את אורח חייהם ואת אכזבתו מאשתו על "מעללייה", תוך שהוא מדגיש כי כל חייהם חיו מהיד לפה והוא, משה, שונא הלוואות. משה מאשים את ציפורה, אישתו, בלא פחות מהפרת אמון חמורה בנישואין בכך שלקחה הלוואות – ואף לא יודע איפה הכספים של ההלוואות. חשוב להגיד כי משה מדגיש בפני כי לא "יפקיר" את ציפורה אחרי הגירושים וימשיך לעזור לה ככל יכולתו. אך כמגשרת מנוסה מזה עשרות שנים, אני מבחינה כי משה אומר את הדברים מהפה החוצה. משה מספר כי אינו רואה בעין יפה את התנהגות בנו כלפי ציפורה, אך כן ממשיך בקשר עם הבן, ואף ביקר את הנכד.

    ציפורה חוזרת ל"גישוריה" ובשיחה המשותפת, לאט לאט, בשיח גישורי אני פורמת את רקמת חייהם ודרך התנהלותם במשך 30 שנות הנישואים. אנחנו דנים בהכנסות החודשיות למול ההוצאות השוטפות. בשלב זה מתברר כי לבני הזוג היו הוצאות חריגות כמו מימון לימודי תואר ראשון באוניברסיטה של הבן, מימון הוצאות הנישואים של הבן וגם ההצטיידות לקראת לידת הנכד הראשון. ומהר מאוד מובן כי "ההלוואות" יועדו בעיקר למימון הוצאות אלה – שכן ההכנסה השוטפת היתה רחוקה מלכסותם. משה עוד מוסיף ומספר כי ציפורה אף ירשה כסף מאביה המנוח  – וגם בכסף זה עשו שימוש למחייתם. רק בשלב זה מתחילה ההבנה לחלחל למוחו של משה כי ציפורה לא מעלה בכספים וכי זה שלא רואים את הוצאות ההלוואות, זה בגלל שמדובר בתואר באוניברסיטה ובחתונה – אבל משה עדיין מתעקש כי ציפורה מעלה באמון. במהלך בירור הדברים מסתבר כי כספי הפנסייה של משה, שהתקבלו לפני כמה שנים, נמצאים בחשבון נפרד. בעבודה גישורית עדינה, ובמלאכת מחשבת עדינה הבאתי את משה להסכמה כי כספים אלה שצבר לאורך השנים התאפשרו גם בזכות העובדה שציפורה היתה בבית לטפל בבנם המשותף ובכל אותם נושאים להם לו, למשה, לא היה פנאי. משה השתכנע, לא ברצון רב, כי כספים אלה שייכים גם לציפורה, אך היא לא תקבלם אבל כן סוכם כי משה ישלם עם מחצית הסכום הפנסיה מחצית מהלוואות הרשומות על שם ציפורה. ושוב בעבודה גישורית עדינה ולא לעומתית, סוכם כי דירה המגורים המשותפת תמכר וציפורה תקבל מחצית מסכום המכירה. בשלב זה נחה דעתי כי הצלחתי לגשר על הפער בין הכוחות של בני הזוג, נחה גם דעתי כי איזון המשאבים נעשה באופן שקול ושווה כמעט ביניהם. אין לי ספק כי עול נטל האשמה הרגשית אמנם נמצא על כתפיה ולבה של ציפורה. נחה דעתי שמכיוון שלציפורה אין רישיון נהיגה, ומכוניתם ישנה מאוד, אין פגם בכך שציפורה נעתרה לבקשת משה להשאיר את הרכב בבעלותו הבלעדית. שלא כמו בהליך בבית משפט, שלמעשה "הסכם הגרושים" חתום וגמור, החלטתי לשוב ולהוציא את משה ולדבר עם ציפורה קצת על מצבה הרגשי. לאחר שמשה יצא מ"הגישוריה" דיברתי על ליבה של ציפורה, ואף אמרתי לה כי אני לא יכולה להשאירה במצב כזה מבלי לשתף מישהו או לנקוט בפעולה יזומה. בתחילת השיחה הפרטנית ציפורה התנגדה לכל רעיון והתנגדה לשיתוף מישהו. שוב תוך הפעלת כלי גישור ושקילת אלטרנטיבות שונות הגעתי להבנה עם ציפורה כי כבר למחרת היום תעדכן אותי ציפורה על תור שתקבע לרופא המשפחה לקבלת הפנייה לפסיכולוג או עו"ס בקופ"ח. הפגישה השלישית נערכה יום לאחר ברית המילה של הנכד [שזה הקטן גדול יהיה – בריאות ואריכות ימים]. בפגישה זו, השלישית סך הכל, הזוג חתם על ההסכם, וזאת רק לאחר שנחה דעתי שציפורה כבר לא בעמדת חולשה כה עמוקה של אשמה, וכי ההסכם שהגיעו, הפעם בהסכמת שני הצדדים ולא רק צד אחד, מאוזן ובהחלט נותן מענה לצרכיה כמו גם לצרכי משה. אני מניחה כי ציפורה חשה הקלה להיפטר מבעל כה שתלטן, אך עדיין אני מודעת כי ציפורה סובלת ממצוקה רגשית סביב האשמות של הבן. למרות שעבודתי כמגשרת בגרושים תמה, סיכמתי עם ציפורה כי היא תמשיך ותעדכן אותי על המשך המהלכים. המקרה באמת נגע לליבי והצעתי לציפורה הליך גישור פרו בונו עם בנה – הצעתי זו עדיין מונחת לפתחה של ציפורה.

    לסיכום, חשוב להבין שהליך גישור אינו דומה להליך בבית משפט, וכי מגשר מקצועי יכול וצריך להבין כי הסכמות "פה אחד" אינן הסכמות, אלא כפייה של רצון של צד על הצד השני. גם צדדים העומדים לפני הליך גרושים צריכים להבין, שגם עם צד אחד, כמו במקרה של משה וציפורה, מכתיב "הסכמות" לבן הזוג השני, גם אם בן הזוג השני מעלה "הסכמות" אלו על הכתב, בהוראת הצד המכתיב – אין מדובר בהסכמות אלא בעמדות ורצונות הצד המכתיב. זו נקודת פתיחה טובה לגישור, אך אין מדובר ב"הסכם" אלא בהבנות של צד, המועברות לצד השני.

  • חג פסח שמח

    לקראת חג הפסח תשע"ח צוות המגשרים רוצה לאחל חג פסח שמח. חשבנו גם לשתף בכמה מחשבות על חירות:

    בכל שנה אנו קוראים בהגדה של פסח כי מצווה היא שאדם חייב לראות את עצמו כאלו הוא אישית יצא ממצרים, כלומר שהוא יצא מעבדות לחירות. מה באמת המשמעות של לצאת מעבדות לחירות? כיצד יכול אני, שנולדתי חופשי בישראל, לחשוב שיצאתי מעבדות לחירות? או כפי שניסח זאת ברי סחרוף "כולם רוצים להיות חופשיים – אבל ממה אלוהים ממה?"

    אז באמת ממה? בגין אמר כי "עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי שהוא נסתר", גם אריסטו אמר "זה שמתגבר על הפחד יהיה חופשי באמת". בסדר, הבנתי, אני צריך לצאת מעבדות לחירות כל שנה בחג הפסח על ידי זה שלא אפחד, כי "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב).

    "Letting go, it's so hard

    The way it's hurting now

    To get this love untied

    So tough to stay with thing

    Because if I follow through

    I face what I denied

    I get those hooks out of me

    And I take out the hooks that I sunk deep in your side

    Kill that fear of emptiness, loneliness I hide"

    (P. Gabriel, Washing of the Water)

    בתרגום חופשי שלנו: לשחרר, זה כל כך קשה, כי זה כואב עכשיו, להתיר את קשר האהבה, כי הוא כבר עמיד. אם אמשיך בתהליך, אאלץ להתמודד במה שהדחקתי. אוציא את הקרסים מבשרי וגם אוציא את הקרסים שלכדתי בבשר הצד השני – חייב להרוג את הפחד מריקנות, מהבדידות ממנה אני מתחבא.

    ובכן זה מהות הגישור שלנו לשחרר את הפחדים מהתרת הקשר, לשחרר את הפחד מלהיות בלי הקשר, לבד. כי כבר יעקב גלעד גילה לנו "שחופשי זה בעצם לגמרי לבד".

    אז כדי להיות חופשי, חייבים לשחרר את הפחד מלהיות לבד. הדגש הוא על שחרור הפחד, ולא את הדבר עצמו. כשנשכיל לשחרר את הפחד, ולהיות עם בן זוג והמשפחה כי אנחנו רוצים, לא כי אנחנו מפחדים מלהיות לבד, הרי שיצאנו מעבדות לחירות. חג חירות שמח.

  • איך מחושבים מזונות לאחר פסק דין בע"ם 919/15

    פסק הדין בע"ם 919/15 שניתן ב 19.7.2017 על ידי בית המשפט העליון שינה את הכללים לעניין מזונות ילדים יהודים. אז מה הכללים החדשים? ראשית חשוב להדגיש כי אין שינוי לעניין חובת האב במזונות ילדים עד גיל 6. השינוי נקבע לגבי גילאי 15-6 שאז חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה.

    אז איך מחשבים את תשלום של הורה אחד למשנהו?  על פי הנוסחה הבאה:

    חישוב מזונות בעמ 191

     

    לדוגמה הורה אחד (א) מרוויח 12,000 ₪ בחודש וההורה השני (ב) מרוויח 8,000 ₪  בחודש. לזוג שני ילדים שהוצאת כל אחד מהם 4,500 ₪ (המספרים עגולים לצורך ההדגמה).בשלב הראשון מחשבים את "מקדם ההכנסה" של הורה א:

    חישוב מזונות בעמ 192

     

     

     

    בדוגמה שלנו מקדם ההכנסות הינו 0.6. לצורך הדוגמה נניח שהילדים אצל הורה א פעם בשבוע וכל סוף שבוע שני (4 מתוך 14 יום), ובחישוב ניתן לראות שהורה א מוציא בפועל על הילדים כשהם נמצאים אצלו סך של 3,500 ₪ כך שע הורה א להעביר להורה ב 1,900 ₪ בחודש.על פי החישוב הבא:

    חישוב מזונות בעמ 193

    סכום העברה זה אינו כולל את ההוצאות החריגות, שאותן יש לחלק בהתאם ליחס ההכנסות, כלומר הורה א' צריך לשלם על כל הוצאה חריגה  0.6 כמקדם ההכנסה שחושב לעיל. מדובר בסכמה כללית, מעין כלל אצבע, שכמובן צריך ואפשר להתאים למשפחה הרלוונטית, לדוגמה במקרה שיש ילדים גם מתחת וגם מעל גיל 6 (אפשר להוריד את מזונות הקטין שחל על האב מהכנסתו לצורך חישוב המקדם אם ההפרש בהכנסות בין הגבר לאישה חריג ואפשר שלא).

    במקרה של משמורת משותפת (ממש משותפת, של חלוקה בזמנים, באחריות ובהוצאות של חצי חצי) אזי עלות שהות תלויות זמן, עלויות שהות קבועות והוצאות מדור אין העברת כספים בין ההורים, גם אם יש פער ברמת החיים בין הבתים. ורק ההוצאות החריגות והוצאות בלתי מתקזזות (דברים כמו מעיל או אופניים שעוברים עם הקטין בין הבתים) ישולם על פי מקדם ההכנסות.

    כמובן שיש לשם לב למכלול פרטי כל מקרה לגופו.הפוסט הזה מסביר בקליפת אגוז על ה"איך לחשב". לעניין השאלות הנוספות העולות כמו למה? ואיזה אתגרים חדשים זה מציב בפני הזוגות המתגרשים בפוסט נפרד.

    יחד עם זאת ניתן לומר בוודאות כי המצב החדש  חייב לעודד פניה לגישור: פסק דין של בית משפט קובע מזונות כאן ועכשיו, ושינוי במזונות שנקבעו בפסק דין (ולא בהסכם שקבל תוקף פסק דין)  יש צורך לפנות לבית משפט ורק כשיש שינוי מהותי – ובדרך כלל בתי המשפט לא ששים לשנות מזונות שנקבעו. לעומת זאת בהליך גישור אפשר להגיע להסכמה על מזונות מדורגים לדוגמה אם ידוע שאחד ההורים צפוי לסיים תואר, התמחות וכדומה עוד שנתיים שלוש – בהסכם גישור ניתן להסכים על מזונות מדורגים.

     

  • גירושים בגישור – חוסך כסף לצדדים

    גם מהבחינה הכלכלית, עדיף לבני זוג הרוצים להתגרש – לעשות זאת בגישור ובהסכמה.

    זוג שהגיע למסקנה כי הוא רוצה להתגרש – מדובר במשחק סכום אפס. כלומר בשלב הזה של הגרושים, לא יכנס לנכסי הנשואים עוד נכסים הנובעים משיתוף פעולה בן בני הזוג. השאלה היא כמובן, כיצד מחלקים את העוגה הקיימת.

    כלל ידוע הוא שלחלוקת העוגה – יש עלות משל עצמה. ניתן לראות שהעלות במקרה של חלוקה בגישור נמוכה משמעותית מחלוקה לאחר התדיינות בבית משפט. הגישור משאיר נתח גדול יותר לכל אחד מבני הזוג. כדי להראות זאת ניקח זוג ממוצע בו יש לבני הזוג דירה ששוויה כ 1.5 מיליון ₪ ומשכנתא קצת יותר ממיליון ₪. זה אומר שלאחר החזרת המשכנתא יוותרו לבני הזוג כ 400,000 ₪ לחלוקה. עוד נניח כי לבני הזוג שתי מכוניות, אחת ששוויה 100,000 ₪ והשנייה 50,000 ₪. בהנחה כי שני בני הזוג עובדים ומרוויחים את הממוצע במשק וכי יש להם ילדים. בהערכה ניתן להגיד כי לזוג כזה יהיה ההפרש בפנסיות יעמוד על כ – 40,000 ₪ לטובת הבעל.

    כפי שניתן לראות מהטבלה, בהנחה שאנחנו מדברים על ההפרשים בין קופות הגמל, שווי הרכבים והפנסיה, לזוג שלנו נותר לחלק בין הצדדים, כ – 480,000 ₪.table1

     

     

     

     

     

     

     

     

    ההנחה כי בסופו של תהליך, עם בגישור ועם בהתדיינות, הצדדים יחלקו את הרכוש חצי-חצי.

     

    עלויות הליך הגישור

    שעת גישור עולה אצלנו, 650 ₪ ובתוספת מע"מ מדובר בעלות של 761 ₪ לשעת גישור. בגישור רגיל, שעות הגישור מגיעות לכ- 18 שעות גישור (ראה טבלה*), הסכם הגישור עולה כ – 7,000 ₪ ואקטואר (לא חייבים אקטואר – אבל נניח שהזוג שלנו בחר כן להיעזר בשרות אקטואר) עוד כ 3,000 ₪. בכל הליך יש את עלות האגרות בבית משפט ובבית הדין הרבני בגובה של כ- 1,700 ₪. סה"כ עלות הליך הגישור תעמוד על 26,700 ₪. במקרה כזה תראה חלוקת העוגה כך:

    table2

     

     

     

     

     

     

    עלויות הליך התדיינות בבית משפט – מתון

    עורך דין מתון ולא קרבי בתחום גובה בממוצע שכ"ט של כ – 50,000 ₪ ולגברים יכול למצוא שכ"ט של כ – 30,000 ₪. נהוג גם שעל כך מתווסף שכר עבור כל דיון, ובחישוב של כ – 3.5 דיונים מדובר בעלות נוספת של כ – 10,000 ₪. חשוב לציין כי אקטואר במינוי בית משפט גובה בין 5,000 ₪ – ל 7,000 ₪. במקרה בו עורכי הדין מתונים, ניתן להגיע להסכמה על העלות הנמוכה. גם כאן יש צורך לשלם את האגרות וסה"כ עלות ההליך תעמוד על כ – 100,000 ₪ או כ – 20% מעוגת התא המשפחתי:

    table3

     

     

     

     

     

     

     

    עלות ההליך כאחוז מעוגת התא המשפחתי עולה מקצת יותר מ 5% בגישור ל – 20% וכל אחד מהצדדים לוקח עמו במקום כ- 225,000 ₪ במקרה של גישור, רק 190,000 ₪.

    עלויות הליך התדיינות בבית משפט – קרבי

    עורך דין בדיני משפחה הידוע כ"קרבי" גובה כבר שכר טרחה של כ- 70,000 ₪ (לפעמים אפילו מוסיף על זה מע"מ). ברגע שצד אחד פנה לעו"ד קרבי אז הצד השני, כדי לא להרגיש פראייר, פונה גם הוא לעו"ד הידוע כקרבי, בעלות דומה. עורכי דין כאלה גובים יותר עבור דיון, ובדרך כלל יש יותר דיונים (כי הם "קרביים" ולא מתפשרים!).

    גם האקטואר, נקבע על ידי בית המשפט בדרך כלל גובה סכום של 7,000 ₪. ואם לא די בכך, במקרה של התדיינות קרבית, בני הזוג לא מגיעים להסכמה בקשר לדירה המשותפת, והיא נמכרת, דבר שמוסיף עלות מתווך ועו"ד למכירת הדירה בעלות של כ- 55,000 ₪. עכשיו חלוקת העוגה של התא המשפחתי תראה כך:

    table4

     

     

     

     

     

     

     

    בסופו של יום, ובהנחה שוב שהחלוקה תהיה פחות או יותר שווה, כל צד נותר עם כ – 90,000 ₪ בלבד, לעומת 225,000 ₪ בגישור. כלומר כל צד "תורם" לעלות ההליך – כ 135,000 ₪.

    עלויות הליך התדיינות בבית משפט – קרבי מאוד

    יש זוגות, שגם בהליך הקרבי – הולכים עד הסוף ומאלצים את בית המשפט למכור את ביתם המשותף בהליך של כינוס נכסים. במקרה כזה שווי הנכס יורד עד כדי 70% מערכו, ועורכי הדין המתמנים לכונסים, זכאים לשכר טרחה נוסף, עבור הפעילות ככונסי נכסים. אין זה נדיר, כי במקרה בו הגרושים לא הגיעו להסכמות, וכי דירת בני הזוג נמכרה בהליך של כינוס נכסים, כי כל אחד מבני הזוג, לא רק שלא מקבל מעוגת התקציב המשותף, אלא מסיים את ההליך בעודו חייב כספים. בדוגמה שלנו, במקרה שבו הצדדים לא ישכלו שלא להיגרר למכירת ביתם בכינוס כסים, יוותר כל צד חייב כ – 30,000 ₪. קשה לצייר זאת בגרף, אבל תדמיינו כי כל העוגה אפורה, כל נכסי בין הזוג "נשרפו" בתהליך, ועדיין כל אחד מהם חייב 30,000 ₪!  

    גם בתחום המזונות – עדיף להגיע לפשרה

    הטענה כי עדיף להישאר חייב 30,000 ₪ אבל לכל הפחות לקבל או לשלם מזונות גבוהים/נמוכים. גם טענה זו אין בה ממש. בוא נחזור לרגע לזוג ה"ממוצע" שלנו. על פי הלמ"ס השכר החודשי הממוצע באוגוסט 2017 נטו עמד על 10,230 ₪. בהנחה כי הזוג הממוצע שלנו – ממוצע גם בהפרש בין הבעל לאישה (אישה מרוויחה 30% פחות מגבר באותה משרה), אז הבעל הממוצע שלנו מרוויח כ – 12,000 ₪ לחודש בעוד האישה הממוצעת שלנו מרוויחה כ – 8,400 ₪. איזון פשוט בין הצדדים יביא לחיוב מזונות של הבעל של כ-1,800 ₪ בחודש. או אז כל אחד מבני הזוג ירוויח את הממוצע במשק של 10,200 ₪. שוויון מגדרי מלא, היפ, היפ – הוריי!

    אז נניח שלבעל יש עורך דין כריש, שמצליח להוריד את המזונות החודשיים של שני ילדי בני הזוג ל 1,000 ₪ בלבד. זה 500 ₪ לכל ילד – אמרתי לכם – כריש. הבעל משלם פחות 800 ₪ בחודש אם נחשב כמה כסף שווה ההפרש על פני עשר שנים…84,000 ₪. עכשיו עורך הדין הכריש ביקש עכשיו 70,000 ₪ (נניח שזה כולל את המע"מ – למרות שנראה לכם ??? – עורך דין כריש אמרנו), עכשיו אם היינו שמים בצד את הכסף, אז בעוד עשר שנים, צמוד רק למדד של 3% לשנה, ה 70,000 ₪ של עורך הדין שווים 91,000 ₪ – כלומר הבעל הפסיד למרות שניצח.

    אז תסריט אחר, לאישה יש עורך דין פנתר, שמצליח שהבעל ישלם 4,000 ₪ בחודש. כאן אנחנו מדברים על רווח על פני עשר שנים של 230,000 ₪ זה כבר סכום רציני! גם אם נוריד מזה את עלות שכר הטרחה של הפנתר על פני 10 שנים, 90,000 ₪ הרי שיש לאישה רווח של 140,000 ₪ – עורך דין פנתר!

    כן, אבל, לא עדיף להגיע לאותו סכום בהבנה. התוספת של 140,000 ₪ משקף עלות חודשית (על פני עשר שנים, באינפלציה של 3%) של קצת פחות מ 1,000 ₪. כלומר אפשר להגיע שהאישה תרוויח את אותו הדבר, בלי מלחמות, בהסכמה שהבעל ישלם במקום 1,800 ₪ בחודש, 2,800 ₪ בחודש. באמת המלחמה שווה את ההפרש הזה? (שאלה רטורית – ברור שלא).

    אני מבין, ברגע המשבר, קשה לראות את החישוב הכלכלי – והמחשבה היא על ההישרדות מהיום למחר וכמובן "לא לצאת פרייר". כדי ששניכם לא תצאו פריירים – עדיף להגיע, אם כבר מתגרשים, לגישור. דליה ואני עובדים בשיתוף פעולה ועוזרים לבני זוג שהגיעו למשבר, לפתור אותו. כמובן שבחישובים האלה לא נלקח בחשבון מגוון האפשרויות שיש בפתרון שבהסכמה – גם במשחק סכום אפס, שאין בהתדיינות בבית משפט – שם על השופט להגיע להכרעה שיפוטית.הדוגמה הקלאסית ליתרונות הגישור מספר על שתי אחיות שרבות על תפוז, כאשר פתרון בית משפט הינה לקחת סכין ולחתוך את התפוז לשני חצאים, בעוד שגישור יכול לגלות כי אחות אחת רוצה לאכול את התפוז ואילו השניה צריכה את הקליפה להכין קליפות תפוז מצופות בשוקולד.

    אז כך גם בגישור בגרושים, נניח שלבני הזוג יש תפוח ותפוז: פתרון בית המשפט יהיה לקחת סכין ולחתוך גם את התפוח וגם את התפוז ולתת חצי לכל אחד מהצדדים – בעצם החיתוך אובד חלק מהפרי (ולפי שראינו לעיל, תלוי בעובי הסכין כמה אובד בחיתוך) וגם ברגע שהפרות פתוחים הם מאבדים מהר יותר את חיוניתם ונרקבים מהר יותר. בגישור אפשר להגיע להסכמה כי כל צד מקבל פרי, אין כאן שוויון מוחלט, כי תפוז אינו שווה תפוח, אבל כל צד נותר עם פרי שלם.

     

    הערה: חישוב עלות הגישור התבססה על ממוצע של גישורים בגישור:

    table5

     

     

  • קצר בתקשורת זה כל הסיפור

    הכותרת בוואלהNEWS זעקה:'ההורים למורה: "רוצה ללמד את הילדים שלנו? אל תיכנסי להריון"'. קריאת הכתבה מגלה שמורה שיתפה בפייסבוק בתחושות קשות שיש לה כנגד ההורים – ההורים, ביחוד אימהות, פנו למנהלת של המורה בדרישה כי לא תשבץ את המורה אלא אם תתחייב שלא להכנס להריון. ולאחר שהמנהלת סירבה מהסיבה שזה לא חוקי, פנו ההורים ישירות למורה.

    נשמע מזעזע! כמה נורא, ובאמת התגובות לכתבה היו מזועזעות, איך אפשר? ודווקא אימהות? צללתי לכתבה ואפילו חטאתי בגלישה לעמוד הפייסבוק של המורה. אכן כשכריסה בין שינה שיתפה המורה בתחושה הקשות שלה. ליבי יצא אל המורה. אבל אז קראתי את אותה פניה שעוררה אצל המורה את התחושות הקשות:

    "חייבת לעדכן אותך שהיום עדכנו אותנו בקבוצת ההורים שאת בהיריון וצריכה ללדת בספטמבר, עדכנתי את בני לגבי זה כי לא רציתי שישמע מאחרים, הבנתי שהורים אחרים סיפרו לילדיהם, והייתי כן שמחה אם היה שומע זאת ממך, אבל זה כבר אבוד. הייתי שמחה מאוד לדעת מה יקרה עם הכיתה בשנה הבאה. שוב מחנכת חדשה? אני מניחה שכן, כי את צריכה ללדת בספטמבר… האם יודעים מי זו תהיה? אני מקווה שאת מבינה את החשש, כי מכיתה א', כמעט בכל שנה יש להם מחנכת חדשה".

    רגע אחד, מה באמת האמא הזו אומרת? לדעתי דווקא הבקשה של האמא הזו היא שהמורה כן תשאר. מההודעה הזו אפשר להבין כי הבן של האמא נקשר למחנכת והאמא רצתה שהיא תסביר לו שהיא "נוטשת" את הכיתה לא בגלל שהכיתה לא טובה, תחושה שאני מבין שיש לילדים בכיתה כי כל שנה מתחלפת מחנכת, אלא מסיבות רפואיות. לפי השאלות של האם, היא מעדיפה כי דווקא המורה הזו תשאר "שוב מחנכת חדשה?".

    גישור בין הצדדים, ולא פרסום פוסטים בפייסבוק, יכול היה להביא את הצדדים למתווה פעולה שבו הכיתה (ההורים והילדים) שותפים לתהליך של חופשת הלידה של המורה, בעוד שהיא נשארת המחנכת אך את השיעורים מעבירות מורות אחרות עד חזרת המחנכת לכיתה. בתקופת חופשת הלידה, יכנס לשיעורי החינוך מורה או מורה שיודיעו בקול רם כי הם רק מחליפים. אולי אפילו שכל שעת חינוך תתחיל עם 10 דקות על עדכון מה מצב המחנכת של הכיתה והצאצא שלה. לא חייב להיות ברמת הגינקולוגיה ורפואת הילדים אלא משהו כמו להכין קופסה נעלים עם חריץ לתוכו ישלשל כל ילד הצעה לשמות אחד לבן ואחד לבת (בהנחה שהלידה היא לאחר תחילת החימודים) וכדומה.

    גישור בין הצדדים היה יכול להפשיר את הכעס והעלבון, ואולי המורה, לקראת סוף חופשת הלידה שלה, אפילו תקפוץ לבקר את הכיתה באחד משיעורי החינוך. אני מניח שאז לא הייתה מתפרסמת כתבה, כי מי יקרא כתבה "כיתה שלמה מלווה את המחנכת בחופשת לידה".

    מאחל למורה בהצלחה בלידה, והמון בריאות ונחת הן לה והן לצאצא שלה, ומאחל לכיתה שתמצא את האור והאושר. חופשה נעימה